בין פרחי הגן המלבלבים
פגשתיה בדמי עלומי.
בין פרחי הגן, בין סבכי אילן,
שם מצאתי את אושר חיי.
(״בין פרחי הגן״, יוסף אוקסנברג)
אביטל אושרוביץ, למדה בבצלאל במגמת אנימציה, עבדה במשך שנים רבות כמאיירת ומעצבת גרפית ואולם, תמיד חלמה להקדיש את כל זמנה לציור וכעת, בשלה העת מבחינתה לעשות זאת. לאחר השתתפות מוצלחת ביריד האמנות ״צבע טרי״ מעלה אביטל את תערוכת היחיד הראשונה שלה ״בטבע שלי״ בגלריה מייקלסון בפלורנטין.
כילידת מושב עמיקם ובת למשפחה חקלאית, אביטל חשה תמיד מחוברת ומרותקת לטבע בכל נימי נפשה ומכאן גם הצורך הפנימי שלה לצייר את הטבע, בדגש על עולם הצומח, על כל יופיו וגיוונו. אביטל בוחרת להביט אל תוך הסבך, הפרח, האדמה ולהביא את הפרשנות שלה לנושא. היא מציירת בצבעי שמן ואקריליק, מהם היא יוצרת את השכבות כמו בטבע. בכל עבודה היא מרגישה שהיא מתקרבת לאמת הפנימית שלה ויוצרת בביטחון את טביעת האצבע הסגנונית והייחודית שלה.
אביטל מצטרפת לרשימת אמנים מכובדת לאורך ההיסטוריה של האמנות שבחרה לעסוק
בעולם הצומח הן מן ההיבט הבוטני (כתיעוד מדוקדק) והן מן ההיבטים האסתטי והסימבולי. הפרחים במיוחד נשאו עימם לעיתים מסרים סמויים והיוו אטריבוטים לתכונות אופי או סיטואציות. כך למשל, השושן הצחור מסמן בציורים בעלי אופי דתי נוצרי את הבשורה למריה על הולדת ישו. ציורי טבע דומם שכללו פרחים העבירו בחלקם מסרים פילוסופיים באשר לארעיות החיים וריקנותם וכללו פרחים במצבי קמילה שונים. ציורים שהיו מוכרים בשמותיהם הלועזיים – ״ואניטאס״ ו״ממנטו מורי״. בתקופה הוויקטוריאנית נעשה שימוש בפרחים להעברת מסרים בין המינים. לכל פרח היה מובן שהיה מוכר ושימש מעין קוד להעברת מסר ריגשי ואחר בין המינים. באמנות המודרנית לא נפקד מקומם של הציירים שתיארו פריחה וצמיחה. די להזכיר את החמניות של וינסנט ואן גוך או חבצלות המים של קלוד מונה בסגנון האימפרסיוניסטי או את הפרחים בציוריו של גוסטב קלימט בעלי האופי הסימבולי והדקורטיבי. מקום מיוחד בעת המודרנית שמור לציירת ג׳ורג׳יה אוקיף שנודעה בשל ציורי התקריב של פרחים וחלקי פרחים שציירה, אשר העניקו להם משמעות סימבולית כנדבך נוסף.
גם בזירה המקומית ישראלית לא נפקד מקומם של הפרחים והצמחים בסגנונות ובזרמים השונים. החל מאיור מדוקדק לשם תיעוד בוטני להכרת צמחי ארץ ישראל (כחלק מן הרצון לחיבור עם הטבע הארץ ישראלי) כבר עם הקמת ״בצלאל״, עבור בשימוש בפרחים או צמחים באופן סימבולי כמייצגי התחייה הציונית, שייכות למקום או כסמלי אבלות וכלה בייצוג אסתטי בו הם עומדים בפני עצמם.
חניתה אליצור,
אוצרת התערוכה
